22 טיסות, שתי ספינות, שלוש מעבורות, שני אוטובוסים של גרייהאונד ורכבת אחת- הטיול הזה היה האינטנסיבי והמקיף ביותר שחוויתי, 10 שנים בדיוק לאחר הפעם הראשונה שכף רגלי נחתה על היבשת האוסטרלית (שטכנית כוללת גם את פפואה ניו גינאה, מעניין).
ולחשוב שבכלל לא התכוונתי שזה יקרה.
בית האופרה בסידני
פברואר 2022. הקורונה, הן בישראל והן בעולם, בדעיכה. כמעט שנתיים לאחר הברקס הדרמטי על הטיול בדרום אמריקה- כמו גם על תוכניות וחלומות של מיליונים ברחבי העולם- הגעתי לצומת דרכים.
ביוני 2020, כמעט בסנכרון עם פרוץ מגפת הקורונה, התחלתי לעבוד כעורך ראשי באתר חדשות. אמנם משרה התחלתית בתחום, אבל לפחות במה שאני אוהב ומעניין אותי. לאחר כמעט שנתיים, כאמור, הגעתי לצומת דרכים בה החלתי לשנות כיוון ו״לערער״ את הספינה. שהרי ללא שינויים כיצד נתפתח ונצמח?
הגעתי להחלטה לסיים (בענווה) את תפקידי באתר, נתתי לבוס התראה של שלושה חודשים, לדד ליין של עזיבה עד סוף יוני. לא היה ספק כי אני אנצל את הפרישה לטיול בסדר גודל לא קטן, במיוחד כשחלון ההזדמנויות של טיולים בסדר גודל כזה הולך ומצטמצם ככל שעולים בגיל, הן בשל הון שמנותב למשכנתא/ שכירת דירה או מערכת זוגית/ ילדים/ התחייבויות שאנשים כאלו או אחרים לוקחים על עצמם, וסביר להניח שיקרה אצלי בשלב מסוים (למרבה הבאסה).
בגלל הנטייה שלי לטייל במדינות מערביות, עם תשתיות תיירות תקינות ומסודרות, האפשרויות לא היו רבות. מה עוד שבשלב הזה של חיי אני מעדיף מדינות במעגל הרחוק יותר, מה שכנראה פחות יתאפשר לי בשלב מאוחר יותר של חיי, שכן כשאני טס למדינות מרוחקות- עדיף לשהות שם יותר זמן כדי לכסות את ההשקעה.
המחשבה ההתחלתית הייתה לנוע לעבר צפון אמריקה, אך היא לא הייתה מספיק רחוקה, היה שם קיץ (עונה שאני פחות מסמפט) וגם הייתי שם בדצמבר- ינואר 2018/9.
התשובה הייתה ברורה: ביקור באוסטרליה וניו זילנד, 10 שנים לאחר הביקור הראשון ב- 2012.
האמת שזו הייתה סגירת מעגל לא צפויה, כי לפני פרוץ הקורונה אוסטרליה בכלל לא הייתה בכיוון של טיולים עתידיים, כשחשבתי על עוד שתי גיחות לצפון אמריקה וכמובן לדרום אמריקה.
בתעלול של ההיסטוריה, זכיתי להגיע שוב ל״ארץ ברת המזל״ והפעם – עם יבגני.
יבגני הוא שותף ותיק למסעות מעבר לים, מאז 2016- מברצלונה, דרך אתונה ועד ניו יורק. כך שאנו די מתורגלים בלו״זים דוחקים כאלו ואחרים.
סיכמנו ביננו שהוא יצטרף למשך שלושה שבועות, כך שאני אנחת חמישה ימים לפניו, כדי ״לספוג״ את הג'ט לג הלא פשוט בנחיתה, ולהתאפס בצורה טובה כך כשהוא יגיע נוכל להריץ את הלו''ז בצורה טובה.
לאחר דחיית טיסת ההמשך של qantas מבנגקוק ביממה ( שגיליתי לגמרי במקרה לאחר שבדקתי באתר, וללא הודעה מצידם) סיכמתי על המראה מבנגקוק לסידני עם thai airways.
לפני ההמראה מנתב״ג היה חשש לבלאגן עם המזוודות ולתורים ארוכים מפה ועד באר שבע, כך שלאחר אריזת המזוודות ופרידה מהמשפחה, הוקפצתי לנתב״ג ( באדיבותו של שי אחי הבכור העשוי ללא חת) קצת יותר מ- 4 שעות לפני ההמראה.
נתב"ג, רביעי, 29 ביוני.
הנה הגעתי לנתב״ג, ולאחר דיסאוריינטציה קצרה- בכל זאת, שלוש וחצי שנים בלי טיסות- עמדתי בתור יחסית קצר עם ישראלים בבידוק הביטחוני, התור האחרון מזה שבועות שאחלוק איתם.
מיד לאחר מכן עברתי לצ'ק אין ללא תור בכלל (!) לא לפני שדיילת קרקע ותיקה הזהירה כי האוסטרלים הם הקשוחים ביותר במדיניות הגירה למדינה, יש צדק בדבריה אבל העדפתי לא לפתח את הנושא יותר מדי.
משם לבידוק הביטחוני, המסוע הידוע- עם סלפי מסורתי- ולדיוטי פרי לדווח כי המעבר עבר חלק ולאסוף מזומנים לקראת הנסיעה.
יש טענה שאין צורך במזומנים בעידן הנוכחי שכמעט הכל משולם באמצעות אשראי, אבל לקחתי בחשבון בלתמ״ים, אזורים נידחים שלא מקבלים אשראי, ואפילו בתי מלון שמחייבים פיקדונות במזומן בלבד (כן כן, ממש כמו לפני 20 שנה). ומקסימום- תמיד אפשר להמיר בצ'יינג' מקומי, כפי שעשיתי ביום האחרון באוקלנד, ניו זילנד.
הופ, עליתי למטוס מלא בישראלים לבנגקוק, התיישבתי ליד החלון לטיסה ראשונה מזה שנים והראשונה בסדרה של 22. כמובן שהיה רועש ונערה שישבה מאחוריי ביקשה שאשעין את המושב אחורה כדי שתראה את המסך שלה בצורה טובה יותר- בקשה מוזרה כי בדר״כ מבקשים הפוך- התעלמתי/ מלמלתי לה שאין לי מושג איך עושים את זה והיא ויתרה.
השהות בשדה התעופה בבנגקוק (לפחות בחלק של טיסות המעבר) הייתה מהלא ידידותיות שהיו לי עד כה. היה מאוד חם, המיזוג אוויר לא פיצה על החום הכבד, וחמור מזה- לא היו עמדות של מים קרים כדי למלא בקבוקים או לחילופין מכונות או מקום כלשהו למכירת מים/ משהו לשתות. בסופו של דבר שתיתי מים מקולר של מים חמים ליד בית תפילה מוסלמי, וקיוויתי למים בטיסה.
נמל התעופה סוברנהומי בבנגקוק, חמישי,30.6.
היה חשש מסוים שלא אגיע בזמן לטיסת ההמשך, אך בסופו של דבר הגעתי לשער של הטיסה, משהו כמו שעה לפני הזמן. לאחר ש(שוב) הייתי בסוג של דיסאוריינטציה ולא ראיתי איפה השער עצמו, הודי מבוגר הדגים לי כי צריך לרדת במדרגות- ורק שם נמצא השער עצמו, אך במקרה שלי השער עוד לא נפתח, הודיתי לו בהינף יד והתיישבתי בספסל, סופג מהחום של הנמל תעופה.
אחרי ההמראה, שוב התיישבתי ליד החלון, ומיד שמתי לב לאווירה אחרת מהטיסה לבנגקוק- שקט כמעט מוחלט מהסובבים. הטיסה נחתה באי פוקט, ירדנו מהמטוס, ושוב (?) עברנו בידוק ביטחוני בנוסף לבידוק בבנגקוק, ככל הנראה לאותו מטוס- ולאחר חצי שעה- סוף סוף הטיסה המריאה לסידני. הטיסה עצמה לא הייתה מהמשופרות, בלי טאבלט, מטוס מיושן, ואוכל שלא זיהיתי והעדפתי שלא לגעת בו כדי לא להסתכסך עם הקיבה שלי.
האי פוקט מהמטוס, חמישי, 30.6.
בשעה טובה, נחתתי בסידני ביום שישי בבוקר, ואחרי מעבר בביקורת הגבולות ובמכס (הצהרה על תבלינים שנשלחו על ידי אימי לאחותי) גשם כבד קיבל את פניי.
המתנתי בתור למוניות, תפסתי מונית, והנהג ההודי התמרמר שלקח אותי לנסיעה כל כך קצרה לבית של שירה ומארק (אחותי וגיסי), שנמצא מרחק של 15 דקות נסיעה מהנמל התעופה. כנראה יש מכנה משותף לנהגי מוניות מסוימים ברחבי העולם, לחיצה על בלוטות הרגש כדי להוציא ממך עוד כסף..
בכל אופן, שירה קיבלה את פניי, הובילה אותי למחסה בפתח הבית, שם התחבקנו לאחר כמעט 3 שנים שלא התראינו (קורונה וכו') ואז העמסנו את הציוד אל תוך הבית- שם המתין לי החדר המאובזר של האחיינית בת החמש, מיה.
היציאה מנמל התעופה בסידני, בוקר יום שישי 1.7.22.
מצעים של "המנדלוריאון", שולחן מתקפל שמארק הוציא מהמחסן, בגדים ששירה קנתה, ווילון אוטומטי שיצר חושך מוחלט בחדר- מומלץ למי שמעוניין בשינה איכותית לאורך הלילה. מיה, שברוב נדיבותה השאילה לי את חדרה, קיבלה את פניי בחום, וארי (נראה שונה ממה שזכרתי ממנו- בכל זאת היה תינוק בן פחות משנה בפעם האחרונה שראיתי אותו.
לאחר טפיחה עייפה על הגב של מארק, טסתי למקלחת אכלתי כמה פנקייקים של הילדים, והעפתי את עצמי למיטה- בכל זאת כמעט לא ישנתי כמעט במשך 39 שעות. עם זאת, היה צריך להגביל את שעות השינה בגלל הג'ט לג החריף שעלול להיגרם בטיסה מזרחה.
Comments